משפחת דישבק היא משפחתה של סבתא של סבתא לורה – מניה (מרים) דישבק, ילידת 1898 בחרקוב שבאוקראינה.
אביה, יוסף (יֶסְל) בן אליה-אפרים דישבק נולד בשנת 1865 בעיר ראהצ'וב שבאימפריה הרוסית (דרום מזרח בלארוס כיום) למשפחה ענפה ומסקרנת, יחידה בשמה בכל רחבי האימפריה הרוסית בעת ההיא, ובעלת שורשים מיוחדים באיזור מערב גרמניה, שרב הנסתר על הגלוי לגביהם. במפקד האוכלוסין שנערך כמה שנים לפני לידתו, בשנת 1858 בראהצ'וב, רשומים בני משפחת דישבק שלנו, שמפורטים בתמצות בתרשים היוחסין שמצורף כאן.
סביר מאוד להניח שבעת לידתו של יוסף בן אליה בשנת 1865, 7 שנים מאוחר יותר מעריכת המפקד, הסבא רבא כבר לא היה בין החיים, והנין נקרא על שמו. נראה אף שזו אפשרות הגיונית מאוד בהתחשב ששניהם (הסבא רבא והנין) נקראו לא רק בשם יוסף אלא גם באותו כינוי – יסל.
אביו של יסל, אליה-אפרים, היה כפי הנראה מנכבדי העיר רהצ'וב, שכן הוא מוזכר כמשתתף בכנס סוחרים ובורגנים ברהצ'וב בשנת 1904 (וכן חתימתו מופיעה בדפים שנכתבו בכנס) בה נבחר על ידי הנוכחים בכנס הרב הראשי של העיר – בעוד הרב המכהן נסע להשתתף במלחמת רוסיה-יפן בהיותו רופא בהסמכתו. בנוסף, אליה-אפרים דישבק מוזכר ברישומים כמצביע בבחירות לדומה של העיר רהצ'וב בשנת 1906 ובבחירות לעיריית רהצ'וב בשנת 1907.
בחזרה ליֶסְל הצעיר, יוסף בן אליה-אפרים יליד 1865. מעתה כשאכתוב את השם יסל הכוונה תהיה לצעיר יותר. יֶסְל נישא ללאה בת אליהו, שהייתה סביר להניח בת למשפחת ויניצקי (על השערתי זו ארחיב באופן מעמיק בפסקה התחתונה מזו). לאחר שנישאו, השניים עברו לעיר חרקוב הרחוקה, מסיבה לא ידועה. אולי בשל ענייני מסחר או מסיבות אחרות, שכן גם דודו של יסל – צדוק דישבק, עבר לעיר ניקולאייב שבדרום אוקראינה, גם היא רחוקה מאוד מרהאצ'וב. רבים אחרים מהמשפחה נדדו ברחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. יסל ולאה היו למשל משפחת דישבק היחידה בחרקוב, למעט שנים בודדות בהן אחיינו של יסל, דוד בן זלמן דישבק (יליד רוסטוב) התגורר גם הוא בחרקוב עם אשתו נחמה (החל מ-1918 ולשנים ספורות כנראה), בדרכם מערבה אל העיר וינה שבאוסטריה בה השניים השתקעו.
בחרקוב נולדו ליסל ולאה שבעת ילדיהם: ברקו-אהרון בשנת 1892, פייגה בשנת 1894, רייזל בשנת 1896, מרים בשנת 1898, ילד שנולד בשנת 1899 ונפטר בגיל 4 ימים (ולא הספיק לקבל שם), שרה בשנת 1905 וליובוב (ליובה) בשנת 1907.
ייסל דישבק.
לאה דישבק.
לפי מה שסיפרה לי סבתי, יסל נסע כמה פעמים בחייו לארה"ב. ואכן, על פי רישומי ההגעה לאי אליס איילנד (בו נרשמו המבקרים והמהגרים לארה"ב) בתאריך ה-28 בנובמבר 1901, ייסל הגיע לארצות הברית והתלווה אליו בארה"ב אדם בשם לייב ויניצקי, יליד 1872, על פי הכתוב – לייב הוא גיסו של ייסל. בנוסף לכל זה, מצוין שם כי מקום המגורים האחרון של ייסל לפני הגיעו לארה"ב היה העיר גרודנו. לא הבנתי למה, אך אחרי חיפוש קצר מצאתי שבגרודנו הייתה משפחת ויניצקי גדולה, וקיים סיכוי שייסל היה צריך להעביר משהו ללייב, ובדרך לאנייה שעזבה מהמבורג הוא עצר אצל בני משפחתו של לייב בגרודנו. סיכוי סביר גם כן שגרודנו הייתה בסך הכל תחנת ביניים של יסל בדרך להמבורג ולהפלגה לארה"ב.
אחרי חיפוש מעמיק גיליתי עוד משהו מעניין. ב-28 במרץ 1904, אדם בשם זליג דישבק גם הגיע לביקור בארה"ב, וגם אליו התלווה בארה"ב לייב ויניצקי. אך במקרה הזה לייב מצוין כ"חבר". אין לדעת באיזו דרך היה קשור משפחתית זליג ליסל, אבל סביר להניח שהיה אחיו או בן דודו. ואכן, זה הוביל אותי לחשוב שרוב הסיכויים שלייב הוא אחיה של לאה (וכך הוא מתקשר ליסל כגיס), ומה גם שלא הצלחתי למצוא שום תיעוד על כך שלייב היה נשוי. זה מסתדר ויוצר רושם שזליג כנראה הכיר את לייב דרך יסל, ושהקשר המשפחתי של זליג עם לייב היה מסובך (גיס של אח או של בן דוד) וברישומים לייב נרשם עבור זליג כחבר.
זליג דישבק גם הוא חזר לאימפריה הרוסית לאחר ביקורו בארה"ב, היה נשוי לנחמה ולהם בן בשם יעקב. זליג נפטר לפני מלחמת העולם השנייה, ואלמנתו נחמה ובנו יעקב מתו במצור על לנינגרד בזמן מלחמת העולם השנייה ושרדו רק אשתו של יעקב ובנו זאריי (נולד בשנת 1927 ונפטר ב-24 בינואר 2023 בארה"ב).
לייב עצמו נולד בשנת 1872, והגיע לארצות הברית בשנת 1891. נרשם שהוא היגר למחייה קבועה בני יורק, ושמקצועו הוא פועל. בנוסף לזה, נרשם כי מקום המגורים האחרון שלו לפני ההגירה היה סובאלקי, עיירה שכנה לגרודנו, שגם בה היו בני משפחת ויניצקי. העובדה הזו מחזקת את ההשערה שאכן יש משמעות לכך שהמקום האחרון בו שהה יסל לפני הפלגתו הוא גרודנו, ושמשם הגיעה משפחת ויניצקי. וסביר להניח שמשם הגיעה במקור גם לאה בעצמה, כפי שאני משער.
יוסף בן אליה דישבק.
ברקו-אהרון דישבק היה בנם הבכור של יוסף ולאה ונולד בשנת 1892 בחרקוב. סיפור חייו הקצרים של ברקו-אהרון (שבמשפחה נודע בשמו הרוסי "בוריס") נותר עלום בתולדות משפחתנו. ידוע לנו שהוא שירת בצבא הצאר בעיר רייאזאן שברוסיה בערך בשנים 1910-1912, ובזמן שירותו צולמה התמונה. ברקו עומד בה משמאל.
זמן מה לאחר שחרורו מהצבא הוא התאהב בבחורה רוסיה, ורצה להינשא לה. הוא הגיע לבקש מהוריו את אישורם, אך הם דחו זאת בתוקף – בחור יהודי שהגיע ממשפחה שומרת מסורת, לא יכול להינשא לגויה. ברקו, שבור לב מסירובם של ההורים, החליט בשל דכאונו ללכת להילחם בהתנדבות במלחמת העולם הראשונה בכוחות צבא הצאר, בחיל התותחנים. הוא נפצע בקרב ב-15 באוגוסט 1914 ולבסוף מת מפצעיו. במשפחה סיפורו הועבר בעיקר לאחייניו, ילדי האחיות שלו שהכירו אותו אישית. בדורות הבאים כבר לא ידעו עליו דבר. אני שמעתי עליו מאחיינו הצעיר ביותר של ברקו – ארנולד מגזינר. הוא, כמו סבתא רבתא שלי, הכירו אותו מהסיפורים בשמו הרוסי – "בוריס".
ברקו-אהרון דישבק משמאל.
מודעה בעיתון "Южный Край" (הקצה הדרומי) בעיר חרקוב
20 בנובמבר 1914
*בקשה. י. בן א. דיז'בק, המתגורר בחרקוב, ברחוב קלוצ'קובסקי, בבית מס' 43, מבקש מהיודעים כל דבר על גורל בנו, התותחן בוריס (ברקו-אהרון) דיז'בק, להודיע לו בכתובת הרשומה. ב. דיז'בק היה בפעילות צבאית. מפקד הפלוגה של דיז'בק הודיע לאב, שהבן נפצע ב-15 באוגוסט כאשר פעל באומץ וביושר כחייל, אך איפה הוא נמצא ברגע הנוכחי, המפקד אינו יודע. המדור המיוחד הודיע גם כן על בקשתו של האב, שדיז'בק לא נמצא ברשימות ההרוגים, הפצועים והנעדרים. משערים, שהוא פונה לבית חולים כלשהו. בפעם האחרונה ראו אותו פצוע בלובלין.
פרסומת בעיתון "Южный Край" (הקצה הדרומי) בעיר חרקוב
27 בפברואר 1916
מצה
באיכות הטובה ביותר: תוכלו להשיג רק אצל דיז'בק, רחוב קלוצ'קובסקי, 29. הכנה היגיינית במכונה, שחותכת בעצמה ומכניסה אל התנור, תחת השגחת רב. מבקש להתרשם בעצמכם. בציפייה לביקוש גדול, מבקש מהאדונים והגברות הקונים הנכבדים לפנות עם ההזמנות מבעוד מועד.
בחרקוב האב יסל ניהל את חנות הנשקים שלו, אותם הוא היה מוכר וגם מתקן. בין עיסוקיו הוא היה גם שען ומתקן מכונות, וחנותו הייתה על יד ביתם, קרובה לשוק המרכזי של חרקוב. כיום באותו מקום נמצאת חנות לצבעים וכלים. לאה הייתה מורה, וככל הנראה סביב עליית שלטון ברית המועצות שינתה את שמה לליזה. ייתכן שגם קודם נקראה כך בבית, כמו הבן הבכור בוריס שבאופן רשמי היה רשום בשמו היהודי.
משפחת דישבק נשארה להתגורר בחרקוב, שם נישאו בנות המשפחה. עם זאת, החל משנות ה-20 של המאה שעברה, ואולי אף מוקדם יותר (החל מנפילת שלטון הצאר ב-1917 ומלחמת האזרחים), משפחת דישבק עברה לגור ברחוב קוזנצ'ניה 12, בדירה מס' 6. באותה דירה התגוררו עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה גם סבתא רבתא אנה ואחותה סופיה עם ההורים מניה ויעקב, כששאר בנות המשפחה נישאו ועברו לערים אחרות, וליובה הייתה גרה בדירה אחרת בחרקוב. יסל דישבק נרשם כבעלי הדירה ברחוב קוזנצ'ניה 12 במפקד האוכלוסין בחרקוב בשנת 1926, ובמפקד משנת 1929 הבעלים שרשום הוא כבר חתנו יעקב פינקלשטיין, בעלה של מניה. בהתחשב בזה אני סבור שיסל נפטר בערך בשנים האלה, בין 1926 ל-1929, אך שנת הפטירה המדויקת שלו לא נשמרה במשפחה.
בנות משפחת דישבק ואימן ליזה, בערך בשנת 1930.
עומדות (מימין לשמאל): מניה, ורוזה. יושבות: ליובה, ליזה וסוניה.
פייגה דישבק נולדה בשנת 1894 בחרקוב. בגיל 18 היא נישאה ליעקב טולצ'ין, בן למשפחה יהודית ובעצמו יליד חרקוב, נכדו של איש הצבא והסוחר בנימין בן שלמה טולצ'ין, איש העיר חרקוב בעצמו. יעקב ופייגה נישאו בחופה יהודית ב-14 ביוני 1912, וכבר ב-23 באוקטובר באותה שנה, נולדה ביתם הראשונה ביילה. הילדה לא זכתה להאריך ימים, והלכה לעולמה בתוך 3 חודשים, ב-31 בינואר 1913 אחרי שלקטה בדלקת ריאות שהשתלבה עם דלקת המוח. מעולם לא שמעתי עליה במשפחה לפני שמצאתי את רישומי לידתה ופטירתה בספרי הרישום של רבנות העיר חרקוב, וסביר להניח שבהתחשב בהיותה הנכדה הבכורה ולכתה לעולמה מהר כל כך, הביאו לזה שבני דודיה שנולדו אחרי מותה, מעולם אפילו לא שמעו עליה.
בשנת 1915 נולדה ביתם השנייה נאדז'דה, שלימים נישאה לדוד מילנר ונותרה מעט מרוחקת מהמשפחה. אחריה, נולד בשנת 1920 איליה (ככל הנראה שמו היהודי היה אליה, והוא נקרא על שם סבא רבא אליה דישבק. חוץ מזה, כינויו במשפחה היה "ליוסיק"), שנלחם בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, והיה לבן הדוד היחיד של סבתא רבתא אניה שיצא להילחם ושב בחיים.
משפחת טולצ'ין התגוררה בעיר פנזה שברוסיה, שם הלכו לעולמם ההורים פניה (פייגה) ויעקב, שזכו להכיר ולגדל את נכדיהם. פניה האריכה ימים וזכתה בחייה לראות גם נינים. ליוסיק טולצ'ין עבר עם משפחה לארה"ב ונפטר שם בשנת 2010. רוב צאצאיו וצאצאי אחותו נאדז'דה גרים כיום בארה"ב, למעט כמה מצאצאיו של ליוסיק שמתגוררים בישראל.
בנות משפחת דישבק ומשפחותיהן (למעט רוזה), בסעודה משפחתית בשנת 1939 או 1940.
למעלה יושבים מימין: ליוסיק טולצ'ין, גרישה גרויסר ובנו ז'אן.
למטה מימין: ארנולד מגזינר הקטן, אימו ליובה, סוניה, יעקב טולצ'ין, פניה, סופה פינקלשטיין, מניה ואניה פינקלשטיין.
ארקדי, רוזה ובוריס שובין. מוסקבה, 1955.
רוזה (רייזל) דישבק הייתה האישה הראשונה שסיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטה בחרקוב, כך סיפרה לי סבתי. זה היה ככל הנראה כמה שנים אחרי שעלה שלטון ברית המועצות. הידיעה על כך שסיימה את הלימודים התפרסמה בעיתונים, אך לצערנו הכתבה בעיתון לא נשמרה במשפחה ולא הצלחתי למצוא אותה באינטרנט.
בשנות ה-20 רייזל, שנקרה רוזה (בשם המלא רוזליה) ברוסית, נישאה לארקדי שובין ונולד להם בן יחיד בשנת 1927 שנקרא בוריס, ככל הנראה על שם דודו שנפל בתחילת מלחמת העולם הראשונה. משפחת שובין התגוררה במוסקבה, שם רוזה עבדה כרופאת עור, ונפטרה בערוב ימיה בשנת 1980, בגיל 84. צאצאי בנה בוריס גרים כיום בארה"ב.
במשפחה נשמר מזלג קינוחים עתיק יומין, שניתן לסבתא רבתא אנה ליום הולדתה ה-3 מבן דודה בוריס.
המזלג שנשמר במשפחתנו. "___" שגיאה קטנה נפלה בתאריך הלידה שהוטבע על המזלג, יום הלידה הנכון הוא ה-21 בפברואר 1929.
מניה דישבק, הייתה ביתם השלישית של יסל ולאה, נולדה ככל הנראה בשנת 1898 בחרקוב. מסיבה לא ברורה היא נרשמה פעם ברישומי לידה – לראשונה ב-16 ביולי 1898 בחרקוב, ובפעם השנייה ב-20 ביולי 1901 בעיר יקטרינוסלב (כיום נקראת דניפרו), שם גם רשום שמה העברי "מרים".
מניה הייתה עקרת בית, ונישאה ליעקב (יענקל) פינקלשטיין ב-25 במאי 1921. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בברית המועצות ב-22 ביוני 1941, הזוג פינקלשטיין התגוררו עם בנותיהם בבית אבי משפחת דישבק לאחר המהפכה הרוסית – ברחוב קוז'נצ'נאיה 12, בדירה מספר 6.
אחרי סיום המלחמה, מניה ויעקב חזרו לחרקוב וגרו בה את ללכתם לעולמם. סבתא לורה מספרת שיעקב ומניה היו מדברים ביניהם ביידיש בבית, כשלא רצו שיבינו אותם. לורה הקטנה הסתקרנה ובאה עם מחברת ועט לסבתא וסבא בבקשה שילמדו אותה יידיש, אך הם סירבו.
סוניה גרויסר, אנה (פינקלשטיין) דונייבסקי ולורה בחורף 1953.
משפחת פינקלשטיין בחרקוב בערך בשנת 1931.
שרה דישבק והרשל גרויסר בצעירותם.
שרה דישבק נולדה בחרקוב בשנת 1905. שמה הרשמי בברית המועצות היה סופיה ובמשפחה היא כונתה סוניה בכל חייה. בסביבות שנת 1923 היא נישאה להרשל גרויסר, בן למשפחה יהודית מסורתית מבסרביה. אביו היה מלמד בחדר, מורה ליידיש. אימו, רבקה קויפמן, הייתה ביתו של יעקב קויפמן, אדם ציוני שעלה בעלייה השנייה ארצה, ונפטר בארץ ישראל בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
גם אחיו של הרשל, אברהם גרויסר, עלה ארצה בשנות ה-20, והפך ליוזם שביל ישראל המפורסם. בשנות ה-50 שינה את שמו לאברהם תמיר.
הרשל עצמו, היה בולשיביק ושינה את שמו לגאורגי גרויסר. בתקופת הפיכת המהפכה ברוסיה, הוא הכיר אדם צרפתי ששם משפחתו היה דה-מארה, והוא התחבר אליו מאוד, אך באחד מימי המהפכה מר דה-מארה נרצח ועל שמו חברו הטוב מר גרויסר הוסיף לשם משפחתו את שם המשפחה הזה וכך יצא – "גאורגי גרויסר דה-מארה".
סוניה הייתה מורה לאנגלית, גם בחרקוב וגם בתקופת המלחמה בבית ספר צבאי. אחרי המלחמה היא לא עבדה יותר, ולעת זקנה היא התתגוררה עם אחייניתה אנה פינקלשטיין-דונייבסקי.
לסוניה וגאורגי, שהיה מכונה בבית "גרישה", היה ילד אחד – ז'אן גרויסר דה-מארה, יליד 1924.
ז'אן היה מחובר מאוד לבני ולבנות דודותיו.
בשנות המלחמה ז'אן למד בבית ספר צבאי, גויס למלחמה כקצין ונהרג בסופה, ונקבר בפולין.
סוניה וגרישה, שנישארו כל חייהם בודדים, היו מרבים לקנות מוצרים מעניינים בחנויות של כלים עתיקים, חלקם נשמרו עד היום. בין הדברים האלה יש אפילו כוס בת למעלה מ-160 שנה!
גרישה, או בשמו היהודי הערשל, נפטר בשנת 1972 מהתקף לב, וסוניה נפטרה מזקנה בשנת 1988.
Your content goes here. Edit or remove this text inline or in the module Content settings. You can also style every aspect of this content in the module Design settings and even apply custom CSS to this text in the module Advanced settings.
סוניה (שרה) דישבק (משמאל), על ידה בעלה הרשל גרויסר דה-מארה, בנה ז'אן וחמה וחמותה – מיכֶל גרויסר ורבקה קויפמן.
ליובה דישבק הייתה הבת הקטנה של המשפחה. היא נישאה בראשונה למקס קוגן _
Your content goes here. Edit or remove this text inline or in the module Content settings. You can also style every aspect of this content in the
האחים ארנולד מגזינר ונינל קוגן, 1940.
גרישה גרויסר, סוניה רעייתו וליובה.
שְׁאַר מִשְׁפָּחוֹת
מבין צאצאיהם של 6 הילדים (בהם 5 הבנים) של אברהם ופייגה דישבק (שכפי שהצלחתי למצוא – כל נושאי שם המשפחה "דישבק" או "דיז'בק" באימפריה הרוסית או בברית המועצות היו מצאצאי הבנים האלה), ישנם כמה ענפים שיצאו מהמשפחה הגרעינית הרוגוצ'וברית ויש לנו עליהן מידע מועט.
על גמשיי (יהושע) וזלמן דישבק לא נודע דבר. צדוק דישבק עבר לעיר ניקולאייב שבאוקראינה, ונולדו לו שם 3 ילדים: חיה-שרה בשנת 1884, פרדיל בשנת 1886 ושאול בשנת 1893. לא ברור מה עלה בגורל הילדים, אך האב צדוק נהרג ב-25 במרץ 1918 בעירו ניקולאייב, מכדור שנורה לעברו במלחמת האזרחים שהתחוללה באותה תקופה. צדוק היה בן 65 במותו.
אדם נוסף שנשא את שם המשפחה "דיז'בק" ולא ידוע לנו בדיוק הקשר המשפחתי איתו, הוא יוסף בן לזר (אלעזר) דיז'בק, שנולד בחארבין שבסין בשנת 1908, ובשנת 1937 הוצא להורג כחלק מהטיהורים שביצע שליט ברית המועצות יוסף סטאלין.
בחייו הפרטיים יוסף התגורר במוסקבה, ברחוב ארבט בבית מס' 56, בדירה 31. התעסק בממכר והיה נשוי לרואת החשבון ססיליה בת רפאל ליברצ'וק, ילידת 1904.
בניו של ברקו דישבק שעבר לעיר ויטבסק שבבלארוס היו לימים "האחים דיז'בק", בעלי סטודיו צילום מפורסם בראשית המאה ה-20.
כפי שזה נראה, בתחילה הם עבדו יחד ובהמשך היה לכל אחד מהם סטודיו צילום משלו, אחד בויטסבק ואחד בהורודוק. שמותיהם המלאים לא ידועים לנו, רק האותיות הראשונות – ל. ו-י. דיז'בק.
ענף משמעותי נוסף הוא של דוד דישבק, שהיה ככל הנראה בנו של אחד הבנים של אברהם ופייגה דישבק, מבחינת הדור שהשתייך אליו. הוא נישא לבוניה ילידת 1885. הזוג גר בביחוב שבבלארוס כיום (עיירה לא רחוקה מראהצ'וב) ונולדו להם 7 ילדים: יוסף בשנת 1904, דובה בשנת 1905, אברהם בשנת 1907, יצחק בשנת 1910, חיים, בלהה ונחמיה.
האב דוד נפטר בדמי ימיו, והאם בוניה נותרה עם שבעת ילדיה. ברשימה משנות ה-30 (מצורפת למטה משמאל), יצחק ודובה רשומים כמתגוררים יחד בשדרת לרמונטובסקי בבית מס' 8א בדירה 20. לא ברור מה עלה בגורלו של יצחק, אך דובה נותרה ערירית ונפטרה בשנת 1986 בעיר קאזאן שברוסיה. כל שאר הילדים עלו לארץ ישראל יחד עם אימם, התיישבו כאן והקימו משפחות. הבן נחמיה עברת את שמו ל"תשבי".
עומדים מימין: אברהם, נחמיה (תשבי) וחיים.
יושבים מימין: יוסף, בוניה ובלהה.
ההיסטוריה המסועפת והמרתקת של משפחת דישבק לא מסתיימת רק בענפי הצאצאים הרבים שיצאו ממנה, כל אחד למקומו ולדרך שהשתלשלות החיים הובילה אותו. אך העתיד הרחוק יצר מפגש מרתק של בני משפחה שהתפזרה לפני למעלה מ-150 שנה.
ומאז ומעולם גדלתי על סיפורים משפחתיים של סבתא רבתא אניה, שבזכותה בחרתי מלכתחילה לעסוק בכל המחקר המשפחתי. היא הייתה מספרת על ילדותה, בני משפחתה, הוריה וקרוביה מצד אימה, בני משפחת דישבק. אך למען האמת, מעולם גם לא שמעתי את שם המשפחה הזה מלבד בסיפוריה של סבתא אניה. וביום בהיר, כשישבתי על חולות במדבר בדרום הארץ, בין 500 בני נוער לפני גיוס לצה"ל במהלך יום סיירות, שמעתי לפתע את מי שיושב בדיוק מאחורי, עונה למי שהיה על ידו: "קוראים לי עידן דישבק". מתפלא ומופתע, הסתובבתי אליו ודיברנו בדקות הבודדות שהיו לנו, שמחים על המפגש הפתאומי של בני משפחה רחוקים שמתראים ומכירים בסיטואציה תלושה שכזו.
והשאר היסטוריה. עידן הוא צאצא של הענף של דוד ובוניה דישבק, אותו גיליתי בזכות המפגש עם עידן והקשר שנוצר איתו ועם בני משפחתו בהמשך. שתהיה נחת לסבא והסבתא הקדמונים שלנו, אברהם ופייגה דישבק, מהקשר שחודש ונרקם בין רחוקים שהתקרבו ושוב יחד, בישראל.