משפחת שליטנר היא משפחתו של סבא של סבא איגור (יצחק) – אפרים-אלי שליטנר-זילבראוג.
אפרים-אלי נולד בעיר לימבערג שבגליציה במשפחה מרובת ילדים, בשנת 1892. אביו, בנימין שליטנר, נולד בשנת 1840 בלימבערג למשה בן ברל ומלכה שליטנר ולמלכה-לאה בת יצחק וחנה-זיסל זילבראוג. בנימין ועוד כמה מאחיו לקחו גם את שם משפחת האב – שליטנר, וגם את שם משפחת אמם מלכה-לאה – זילבראוג. למרות זאת, כעבור כשני דורות, כל בני המשפחה חזרו לשם המשפחה המקורי והיחיד – שליטנר.
אימו של אפרים-אלי, חנה בת שלמה ולאה גרבר, גם היא נולדה במשפחה שהתגוררה שנים רבות בלימבערג. האב שלמה היה בנם של נחמה ודוד גרבר, והאם לאה הייתה ביתם של רבקה ואברהם-אלי (בן יצחק ויוטה-יהודית) פקל. מעבר לשמות של סבותיה וסביה של חנה לא ידועים לנו פרטי מידע עליהם, למעט העובדה כי סבה של חנה מאב, דוד גרבר, נפטר בגיל 68 בשנת 1831 ממגפת הכולירה. בנישואיה של חנה לבנימין שליטנר, באוגוסט 1885, לבנימין כבר היו 4 ילדים מאישתו הראשונה שרה פיירטג-קנדל ושמותיהם חיה, יהודה-וולף, אברהם-יצחק ומשה-מאיר. גורלם של ארבעתם לא ידוע לנו.
אחרי חתונתם של בנימין שליטנר וחנה גרבר, לזוג נולדו 7 ילדים. 3 בנים ו-4 בנות: מלכה (עמליה), משה (מאוריצי), לאה (לאונטינה), שלמה (זיגמונד), אפרים-אלי (פרידריך-אדוארד), סופיה והלנה. מלבד סופיה שליטנר, שידוע לנו שהיגרה לארה"ב, נישאה לד"ר פיליפ סופולסקי ונולדו להם 5 ילדים: פאול, הלן, צ'ארלס, בטי והיימן (סופיה נפטרה בארה"ב בשנת 1973) – גורלן של כל 3 האחיות האחרות לבית משפחת שליטנר, בנותיהם של בנימין וחנה, לא ידוע לנו כלל. שני הבנים הגדולים משה ושלמה (שבהיותם בלימבערג נקראו בשמות הלועזיים מאוריצי וזיגמונד, ובארה"ב שינו את שמם ל-מוריס וסולומון) עזבו לארצות הברית. שניהם נישאו, משה עם שיינדל גוטפריד ושלמה עם פאולין קלוגמן. משה נפטר בלא ילדים ככל הנראה, בשנת 1919, ולשלמה נולדו שני ילדים (בנימין ורוז) והוא נפטר בארה"ב בשנת 1965.
שנת פטירתו של בנימין שליטנר האב אינה ידועה, אך מה שבטוח זה שהוא נפטר לפני 1919. באותה שנה נולד הבן של בנו שלמה כאמור, שנקרא בנימין שליטנר על שמו. על הבן אפרים-אלי שליטנר אספר בהרחבה בהמשך.
אפרים-אלי שליטנר-זילבראוג.
לימבערג, 1913.
משה בן יהודה לייב שליטנר, היה אחיינו של בנימין.
בתמונה מצולמים משה ואישתו ברטה לבית הרץ.
בדומה לכך, גם שנת פטירתה של חנה לא ידועה, אך במקרה הזה החידה גדולה יותר. עד לא מזמן הייתי בטוח שחנה, גם היא כנראה נפטרה בתחילת המאה ה-20 בלימבערג. אך ביום אחד קיבלתי הודעה מדודה אולגה, ובה היא מספרת לי על כפית מעניינת שנשמרה אצלה מסבתא פרימה, ביתו של אפרים-אלי, עליה יסופר בהמשך.
הכפית הזאת היא מתנה שנתנה חנה לנכדתה פרימה ביום הולדתה ה-15, בשנת 1941. ממש מספר חודשים טרם פרצה מלחמת העולם השנייה בברית המועצות. על הכפית נכתב – לריטה היקרה, ביום ההולדת שלך, מסבתא א. 25/04/1941 [האות א' מרמזת על כך שבאותה תקופה או בשלב כלשהו מוקדם יותר, שונה שמה של הסבתא מ-חנה ל-אנה].
אחרי קבלת ההודעה הזאת הופתעתי מאוד לדעת כי חנה הגיעה לגיל מאוחר כל כך, וכי הייתה חיה עוד בשנת 1941, בעת שהייתה לפי המסמכים המצואים בידינו בת 82. אך, מי יודע כמה זמן היא עוד חיה מעבר לשנה הזאת. לצערי, חוץ מהמידע שעל הכפית הזאת, אף אחד מצאצאיה של חנה שחי כיום ובקשר עימנו, לא שמע על סיפור מותה.
למרות זאת, לא כל המידע על חנה הוא "גלוי". ניתן להסיק מהכיתוב על הכפית את מקום מגוריה בעת נתינת המתנה. למעשה, אם היא הייתה נשארת בלימבערג, איך היא ידעה רוסית? הרי לימבערג נכבשה ע"י ברית המועצות רק בסוף 1939, כשנה וחצי לפני נתינת הכפית במתנה, ולפני כן הייתה בשטח פולין שבה לא דיברו ברוסית. כמובן שחנה יכלה ללמוד את השפה הרוסית בזמנים ובהזדמנויות אחרים מאלה שאנחנו יכולים לשער. ואם אכן חנה נשארה בלבוב, אז סביר מאוד להניח שאחרי כניסת הגרמנים ללימבערג באמצע 1941, חנה הישישה נספתה בשואה.
עם זאת, ניתן לחשוב כי חנה יכלה להגר יחד עם אחד מבניה או אחת מבנותיה לארצות הברית, ומשם שלחה את מתנתה. זה יכול להיות, אבל כנראה שזה לא כך. במידה והיא הייתה גרה בארצות הברית, אליה היא הייתה עוברת ישירות מלימבערג, היא לא הייתה אמורה לדבר ברוסית. וזו שאלה מעניינת. מה גם ששמה לא מופיע במפקדי אוכלוסין שערכה ארה"ב בכל עשור במאה ה-20, וקבר עם השם חנה/אנה שליטנר לא הצלחתי למצוא מבין קברי היהודים בארה"ב שצולמו והועלו לאינרטנט (הקברים שם נשמרו היטב מהמאה הקודמת, ורובם ככולם, בוודאי הישנים יותר – הועלו לאינטרנט).
השערה נוספת, מתחכמת למדי וככל הנראה אחרונה שאפשר להעלות על הדעת, היא שחנה עברה עם אחת מבנותיה (שסיפור חייהן של שלוש מהבנות כלל לא ידוע לנו) למקום מסוים בברית המועצות. אולי למוסקבה, וככה יכלה גם להכיר מקרוב את נכדתה פרימה לה העניקה את הכפית, ובאותה מידה יכלו לעבור גם למקום אחר בברית המועצות ולנהל קשר במכתבים ובמפגשים עם הקרובים במוסקבה. השערה כזו תוכל להסביר את ידיעת הרוסית של חנה, את השימוש בגירסאות הרוסיות של השמות (חנה-אנה ופרימה-ריטה), את העבודה שככל הנראה הכירה מקרוב את נכדתה פרימה ובגלל זה העניקה לה את הכפית במתנה ליום ההולדת וגם את כך שבאפריל של שנת 1941 (עת נתינת המתנה) עוד לא פרצה המלחמה בברית המועצות. בעצם, הכל מוביל לכך שהיכנשהו בברית המועצות היה ככל הנראה מקום מגוריה. וגם במצב כזה, חנה הקשישה יכלה להיספות עם פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941, אולי נפטרה במקום שהתפנו אליו מזרחה בברית המועצות או אפילו בעת הפינוי, ואולי גם שרדה את השואה והמלחמה והלכה לעולמה בשיבה טובה.
אך כמובן שלשער ולנחש אפשר עוד שנים רבות, את מה שבאמת קרה לסבתא חנה אנו לא יודעים, וכולי תקווה שביום מן הימים התשובה תמצא. יהי זכרה ברוך.
משה שליטנר, בנו הבכור של אפרים-אלי, ואחותו הקטנה פרימה שליטנר.
לבוב (לימבערג), 1928 לערך.
וכעת, נחזור קצת אחורה, לשנת 1920. בשנה הזאת, נישא אפרים-אלי, או בשמו הלועזי פרידריך-אדוארד לרייזל בת מאיר-משה שפילפער. אפרים-אלי היה תכשיטן, ובבעלותו הייתה חנות תכשיטים בלבוב (שמה המאוחר יותר של לימבערג). את מקצועו הוא לימד את אישתו רייזל, שהמשיכה במקצוע גם אחרי מות בעלה. לזוג נולדו בלבוב 3 ילדים: משה שליטנר (נקרא על שמו של סבא רבא שלו, בן אחר בן) בשנת 1922, אנה בשנת 1924 ופרימה בשנת 1926. למרות זאת, הנכד הבכור של אפרים-אלי ורייזל, הוא סבי איגור (יצחק) טיכנר, זוכר כי אימו פרימה סיפרה לו על אח נוסף שהיה לה, שנפטר כשהיה קטן. יכול להיות ששמו היה בנימין, וזו הסיבה שמשה שליטנר נקרא על שם סבא רבא שלו ולא על שם סבו שנפטר מאוחר יותר.
שבועיים לאחר הולדתה של הבת הקטנה פרימה, אפרים-אלי חטף התקף לב ומת במקום, בהיותו בן 34 בלבד. כל משפחת שליטנר התכנסה להלוויתו של אפרים-אלי, יחד עם אישתו רייזל ושלושת ילדיו הקטנים. בסיום ההלוויה, כשרייזל רצתה לחזור הביתה, בני משפחת שליטנר לא נתנו לה להיכנס הביתה יותר, לא ברור בכלל מאיזו סיבה. רייזל, שרק התאלמנה, אם ל-3 ילדים קטנים, מצאה דירה למשפחה, אליה היא עברה ילדיה תוך מספר שעות אחרי ההלוויה של אפרים-אלי, ובה היא התגוררה עד מעברה למוסקבה 11 שנים אחר כך, בשנת 1937. עד אותה שנה, שבה כאמור רייזל עזבה את לבוב, היא המשיכה לעבוד בבית המלאכה שלה לייצור תכשיטים וגם למכור אותם. הנכד שלה רומן ספיבק, שמע מאימו אנה לבית שליטנר את הסיפור שבסופו של כל שבוע בו הייתה עובדת רייזל בחנות התכשיטים, היו נשארות לה חתיכות קטנות של זהב, אותן היא הייתה מתיכה, ומכינה טבעת לשבת, אותה היא הייתה מביאה לביתה אנה או לביתה פרימה.
עד לשנת 1937, רייזל וילדיה היו עדיין עם שם המשפחה הכפול שליטנר-זילבראוג, אך בעת מעברם למוסקבה הם השאירו רק את השם המקורי – "שליטנר". על אודות חייהם של רייזל וילדיה במוסקבה לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה וכן לגבי חייהם בעיר קאזאן בזמן המלחמה, ניתן לקרוא בהרחבה בפוסט "משפחת שפילפער".
אפרים-אלי יחד עם אישתו רייזל ובנם משה.
לבוב, 1923.