משפחת רוז'ינקה

משפחת רוז'ינקה היא משפחתו של סב סבו של סבי איגור טיכנר – ראובן.
משפחת רוז'ינקה הייתה משפחה ענפה אך מצומצמת מבחינה גאוגרפית, מרוכזת בעיקר בעיירה מלניצה שבמחוז ווהלין, אך גם בעיירות הולובי וברוכוביצ'י שקרובות אליה מאוד.

לשם המשפחה, שנרשם באיותים שונים בהרבה מסמכים (האיות שבו אני אשתמש בפוסט עצמו – ראזשינקע, הוא הנפוץ ביותר במסמכים שנכתבו ביידיש), מיוחסים מספר סברות שמתארות את מקורו. הראשונה אומרת שהמקור הוא בעיירה רוז'נקה (ביידיש – ראזשאנקע) שנמצאת היום בצפון-מערב פולין, אז חלק מהאימפריה הרוסית. הסברה השנייה היא ששם המשפחה לקוח מהמילה ביידיש ל"צימוק" – "ראזשינקע", שמאויתת בדיוק כמו שם המשפחה שלנו. זו ההשערה שנשמעת כנכונה ככל הנראה, מכיוון שכמה מצאצאי המשפחה המורחבת עיברתו את שמם בארץ ל"צימוקי", ביניהם העיתונאי הידוע אריה צימוקי.
לסברה זו ישנו סיפור מעניין ואף משעשע המתאר כיצד התקבל שם המשפחה: "האב הקדמון של המשפחה", שהיה חי כנראה בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, היה יהודי זקן, ובשל פניו שהיו מאוד מקומטות, הוא קיבל בקהילתו את הכינוי 'צימוק' ביידיש, שהפך בסופו של דבר לשם המשפחה.
לאחר שנים, עם עלייתה של ברית המועצות, כל חלק במשפחה עבר למקום אחר וחלק נשאר בווהלין שסופחה בערך באותה העת לפולין. מי שעבר לברית המועצות, שינה את שם המשפחה ל-רוז'נקו, ומאוחר יותר אחדים שינו את שם המשפחה אף לרוז'נקוב. אלה שנשארו בווהלין או עברו למרכז פולין היום שינו את שם המשפחה ל-רוזינקו/רוזינק.
ראוי לציון שאינני יודע את הקשר המדויק עם כל אחד מנושאי שם המשפחה הזה (וחשוב להגיד שישנן משפחות אחרות אך עם שמות משפחה דומים), אך אני בטוח כמעט ללא צל שספק שכולם נמנים עם צאצאי אדם אחד, הן בגלל שכולם נושאים את שם המשפחה הנדיר הזה (באיות שכתבתי למעלה), והן כיוון שכולם הגיעו מאותו אזור.

לייב ראזשענקה, יליד 1850, התגורר בעיירה מלניצה.

 האדם הקדמון ביותר שידוע לנו במשפחה הוא לייב, יליד 1800 בערך, או בסוף המאה ה-18. הוא עצמו לא רשום באף מסמך שהצלחתי למצוא, אך שניים מבניו (שלהשערתי הם אבותיהם של שני הענפים המרכזיים של המשפחה, כלומר שרוב צאצאי המשפחה נושאי שם המשפחה, הם מצאצאיהם של השניים האלה) רשומים בכמה מסמכים שהצלחתי למצוא עם שם האב חיים-לייב.

הראשון, שמואל-חיים בן לייב רוזינקה (באיות הזה היה רשום בכל המסמכים, אם כי צאצאיו נרשמו רוז'נקו), נולד בעיירה מלניצה שבווהלין בשנת 1818, והחל מאמצע המאה ה-19 התגורר בעיר ז'יטומיר. נפטר בשיבה טובה בשנת 1893, בגיל 75 בעיר ז'יטומיר. הוא היה נשוי למירל-לאה, והיו להם 3 ילדים שידועים לנו: דבורה, שמעריל-מוישה (שמריהו-משה) ואברהם-דוד יליד 1867. תולדותיה של הבת דבורה לא ידועים לנו, אך שמעריל-מוישה וגם אברהם-דוד הקימו משפחות שחיו כמה דורות בז'יטומיר. ברבות השנים חלק מצאצאי המשפחה עברו לקייב (בשנת ה-20 וה-30 של המאה ה-20) וחלק נשארו בז'יטומיר. אחדים נספו בשואה, וכנראה שמאוחר יותר צאצאי המשפחה עברו לישראל, לארצות הברית או למדינות אחרות.

הבן השני הידוע לנו של לייב ראזשינקע, הוא אברהם-בנימין בן לייב, יליד 1820 לערך. הוא נרשם ברישומי הגיוסים של צבא הצאר בשנות ה-50 של המאה ה-19, אך לא ברור לי אם גויס בסוף או שלא. שלושה מבניו ידועים לנו: מרדכי יליד 1842 בעיירה ברוכוביצ'י, משה וראובן, שהזכרתיו בתחילת הפוסט הזה. על מרדכי וראובן אכתוב בהרחבה בהמשך. משה (רשום במסמכים כ-בן בנימין) ראזשינקע התגורר בעיירה הולובי, היה נשוי לפרומה ולהם 2 בנים – פנחס יליד 1872 ויום-טוב יליד 1898. בנו של יום-טוב רוזינקו, היה העיתונאי אריה צימוקי (נולד בשם לייב רוזינקו), פעיל ציוני שעלה לארץ בשנת 1938.

בנוסף, ישנם אנשים נוספים שמוזכרים במסמכים שונים במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עם שם המשפחה הזה והתגוררו בווהלין, ובמיוחד באיזור העיירה מלניצה. בין האנשים שהצלחתי למצוא אך אני לא יודע כיצד לקשר אותם למשפחה – מרדכי בן יוסף, נרשם ברישומי הגיוס של הצאר הרוסי בשנת 1853 בעיירה רוטנו שבווהלין, רוז'ינקה מאיר ורוז'נקו מיכל בן נחום שרשומים בפלך ווהלין בשנת 1910, וכן משפחת ראזשענקה ממלניצה, שתמונותיהם של שניים מבני המשפחה מצורפות למעלה. אב המשפחה הזאת, לייב בן אלחנן-חונא ראזשענקה נולד בשנת 1850, היה אחד מהרבה אחים, אך היה לו אח אחד ידוע שעל מנת להתחמק מגיוס שינה את שם משפחתו ל-"בייריש" (כך היה נחשב כבן יחיד) והתגורר בדנציג. רוב צאצאי המשפחה הזאת נשארו במלניצה ונספו בשואה, בודדים היגרו לארה"ב.

רישום פטירתו של שמואל בן חיים-לייב ראזינקע (רוזינקה) במסמכי רבנות העיר ז'יטומיר, 1893.

נחזור לראובן ראזשינקע, אחד מבני המשפחה המדוברת, וכפי שכבר ציינתי – סב סבו של סבי איגור טיכנר. לפי הסיפורים, היו לו הרבה ילדים, והוא היה עשיר יחסית לאותה התקופה. ממש בתחילת המאה ה-20 הוא התגורר בקייב והיו בבעלותו היו כמה מפעלים לבורסקאות, שבהם עיבדו עורות וייצרו מהם מוצרים שונים.
בשנת 1905, אחרי המוני פוגרומים ביהודים שהתחוללו באותה התקופה באימפריה הרוסית, ראובן החליט לארוז את חפציו ולהגיע לארץ ישראל. ראובן טיכנר, נינו של ראובן שאף נקרא על שמו, הוא היחיד שזוכר כיום את הסיפורים על ראובן, והוא זה שסיפר לי עליו את כל מה שאני כותב כאן. לפי מה שהוא זוכר שסיפרו לו, ראובן השאיר את אישתו באוקראינה, חילק את הונו בין ילדיו, ונסע לארץ הקודש לבדו.

עם זאת, אחייניתו של ראובן – אינה פקלר, זוכרת סיפור על כך שדווקא אישתו של ראובן הגיעה בגפה לארץ הקודש על מנת למות ולהיקבר בה. אינה מספרת שרעייתו של ראובן הייתה אז כבר מבוגרת מאוד, וברגע גמלה בה ההחלטה שעליה לעלות לארץ ישראל ולהיטמן בעפרה אחרי מותה. היא לא הודיעה לבני המשפחה על יציאתה לדרך בגפה, ורק כשהגיעה לארץ שלחה לבני משפחתה בגולה מכתבים על המסע שיצאה אליו ועל כך שהצליחה להגיע לארץ ישראל.
בתמונה שמצורפת משמאל היא מצולמת, רעייתו של ראובן ששמה לא נודע לנו, אבל ייתכן שהיה "דבורה". לפי הכיתוב בצידה האחורי של התמונה, היא צולמה בשנת 1919, אך ספק אם כבר בארץ ישראל ונשלחה לבני המשפחה בגולה, ספק אם עדיין באיזור מסוים באוקראינה או במקום אחר.

לפי הסיפורים האלה, ניכר שאף אחד מילדיהם של ראובן ואישתו לא עלו לארץ, או לכל הפחות לא יחד עם ההורים. יכול להיות שגם הם עלו, אך מאוחר יותר. ככל הנראה, ראובן אכן עלה לארץ לבד בשנת 1905. לאחר מכן, אני משער, שכשנפטר ונקבר, אישתו האלמנה הגיעה לכאן למות בארץ ולהיקבר לצידו.
כל הדברים הללו הם בגדר ניחוש מושכל, והם מבוססים על הצלבת הפרטים שנתן לי כל אחד מבני המשפחה שזכר פרטים מהסיפורים המשפחתיים שעברו מדור לדור. אך בכל זאת, אין לדעת מה אכן התרחש. כבר מספר שנים שאני מחפש כל פיסת מידע על הימצואתם של ראובן ואישתו בארץ, אך בינתיים – אין שום דבר. קיימות הרבה אפשרויות על הגיעם למקומות שונים בארץ, ולעת עתה לא מצאתי דבר.

חוץ מזה שלא הצלחתי למצוא כל פיסת מידע אודות ראובן או רעייתו בארץ, ישנו רק איזכור מזערי לשם המשפחה של ראובן בעיר קייב, שכפי שנאמר ראובן עבד בה וחי בה את השנים האחרונות שלפני עלייתו ארצה. האיזכור נמצא במסמך פטירה של עלמה בשם שרה בת משה ראזשינקא מהעיירה מלניצה, שנפטרה בקייב בשנת 1900 כשהייתה בת 21 ממיימת הבטן, כלומר ילידת 1879. אין לדעת האם הייתה אולי נשואה לבנו של ראובן, או שעוד הייתה רווקה ואולי הייתה נכדתו של ראובן. ואולי, עוד אפשרות שצריך לקחת אותה בחשבון ויש סבירות לא קטנה שזה מה שהיה: אולי שרה היא למעשה רחוקת משפחה שבמקרה גם היא החליטה לעבור לגור בקייב. על סמך המידע המועט שיש בידי כיום, אין לדעת מה היא האמת.

חשובה מאוד לציון לדעתי גם השערה מסוימת שיש לי, אם כי היא מרחיקת לכת מאוד. רוב רובו של המידע בפוסט הזה מבוסס על מסמכים וראיות מסוגים שונים שמצאתי והובילו אותי להגיע למסקנות מסוימת לגבי קשרי יוחסין והמשפחה כולה. דבר אחד ומאוד משמעותי מבוסס על אמירה של רומן טיכנר שיתכן, לדעתי, שאיננה נכונה. כלומר, שברבות השנים רומן התבלבל בין הסיפורים וטעה במעט מהפרטים שתיאר לי. ייתכן כמובן גם שזה לא נכון, שרומן טיכנר תיאר הכל כפי שאכן היה וקרה. זו רק אפשרות, שחשוב לקחת בחשבון, במיוחד בעקבות השנים הרבות שעברו מאז שהתרחשו כל הסיפורים, וסתירות שהיו בין סיפוריו של רומן לסיפוריה של אינה.

רומן טיכנר, רעייתו קלאודיה ואני בביתם שבמודיעין ב-5 במאי 2023.

ביתו היחידה של ראובן אותה אנחנו מכירים, התגוררה בעיר ברדיצ'ב. מקום לידתה לא ידוע, אך היא נולדה ב-1879 בערך. שמה היה צירל, והיא נישאה לשמחה בן אברום-וולף טיכנר, יליד ברדיצ'ב ב-1877. היו להם 3 ילדים: יצחק יליד ינואר 1900, הערש יליד 1902 וחיה ילידת 1905.
בנו של הערש, הנכד הצעיר ביותר, נקרא על שם ראובן ראזשינקע – ראובן טיכנר, עליו כתבתי קודם. בברית המועצות, שמו נרשם בגרסה הרוסית – "רומן". רומן, יליד 1940, מאז שנולד היה גר עם סבו שמחה וסבתו צירל, ועל כן הוא זוכר לא מעט מהסיפורים על המשפחה. סבתו צירל היא שסיפרה לו כשהיה קטן על אביה ראובן, ועל כך שהוא עצמו נקרא על שם הסבא רבא שלו.
אחותו הגדולה של רומן, דורה, ילידת 1931, גם היא קרוב למדי שידעה על העלייה ארצה בשנת 1905. אך לצערי, דורה נפטרה בשנת 2010, ואין מי שהספיק לשאול אותה מה היא ידעה. רומן אמר לי שהיא נקראה על שם מישהי מהצד של סבתא צירל, ואני משער שהכוונה היא לאישתו של ראובן. לכן, סביר להניח ששמה של רעייתו של ראובן היה דבורה ראזשינקע, אך מידע זה לא ודאי.
ביתה של דורה, אינה פקלר-כץ, היא שזכרה דווקא על רעיית ראובן שעלתה ארצה על מנת להיקבר בארץ הקודש.

צירל בת ראובן.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, המשפחה התפנתה לעיר דובאן שבמרכז רוסיה, ואחרי המלחמה כל בני המשפחה חזרו בשלום למוסקבה. בשנת 1949 נפטר שמחה טיכנר, בעלה של צירל מסרטן. כמה שנים מאוחר יותר, ב-10 בינואר 1954, נפטרה גם צירל, ימים בודדים לפני חתונתה של נכדתה דורה טיכנר עם בחיר ליבה יורי פקלר. צירל נקברה בבית הקברות "ווסטריאקובסקי" שבמוסקבה. על שמה נקראו שתיים מנינותיה, בגרסאות של השם ברוסית: אינה פקלר, ביתה של דורה שגם סיפרה לי את הסיפור על אימה של צירל שעלתה ארצה בערוב ימיה; ואירה טיכנר ז"ל, ביתו של ולדימיר (וולוול) טיכנר, בנו של יצחק טיכנר. שמן היהודי של השתיים היה "צירל". ניתן לקרוא בהרחבה על תולדות המשפחה בפוסט "משפחת טיכנר".

מצולמות מימין לשמאל: קלרה (חיה) טיכנר, צירל (ראזשינקע) טיכנר ודורה (דבורה) טיכנר. מוסקבה, סביב 1950.

לראובן היה אח אחד שעליו אנחנו יודעים בוודאות – מרדכי ראזשינקע, יליד 1842. מרדכי היה נשוי לאסתר בת צבי, שנולדה בעיירה מלניצה בשנת 1844, והיו להם 3 ילדים שעליהם אנחנו יודעים – חיים-שמעריל, אפרים יליד 1878 ואברהם-בנימין יליד 1882, שלא ידוע לנו שום דבר אודותיו.
בשנת 1897, בעת מפקד האוכלוסין של כל האימפריה הרוסית, מרדכי ומשפחתו התגוררו בעיירה קוזיאטין שבאוקראינה, ועם ההורים מרדכי ואסתר התגוררו הבנים הצעירים אפרים ואברהם בנימין. זאת ועוד, נרשם כי אסתר כאמור נולדה בעיירה מלניצה ומרדכי בעיירה ברוכוביצ'י הסמוכה לה. למרות זאת, ולמרות העובדה כי כבר חיו הרחק משם, כל ארבעת בני המשפחה המצוינים במפקד הזה רשומים במלניצה. באותו מפקד נרשם כי שם אביו של מרדכי הוא אברהם-בנימין.
אפרים התגורר בברדיצ'ב והיה נשוי לברכה בת אברום-וולף טיכנר, ילידת 1885. את אישתו ברכה הוא הכיר אחרי נישואיה של בת דודו צירל, שנישאה לשמחה טיכנר, אחיה של ברכה. לאפרים וברכה היו 8 ילדים: אהרון (1906), מרדכי (1908), אסתר (1910), דבורה (1913), חיה (1916), וולף (1918), בטי (1920) ומכלה (1928). ברכה נפטרה בשנת 1939, ושנתיים לאחר מכן, בפרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה, נתלה אפרים בידי הנאצים. נינו יוסף רוז'נקו, מספר כי אפרים ברח מהנאצים בעזרת חבר גרמני שהיה לו. הוא נמלט לעיר קורוסטין, שם הוא נתפס ונתלה.

ילדיהם של אפרים וברכה, כולם נפטרו ונקברו במוסקבה, מלבד הבן הבכור אהרון. אהרון רוז'נקו עלה ארצה בשנת 1961, ונפטר כאן בשנת 1976. עלייתו ארצה מוכרת לרבים מהמשפחה, גם כאלה שלא בהכרח הכירו את אחיו ואחיותיו. הסיבה לכך, היא שלצאת בשנה כזאת מברית המועצות, היה דבר כמעט ובלתי אפשרי. כבר אחרי מותו של אהרון, בנו של אחיו מרדכי – בוריס, חלם כי אהרון יושב מתחת לעץ, ואומר לו להגיע לארץ. בוריס עשה זאת והגיע לארץ בסוף שנות השבעים. בארץ נולד בנו הקטן יוסף, שעזר לי המון במציאת מידע, תמונות ומסמכים לאתר.

אפרים וברכה יחד עם 5 ילדיהם הקטנים.

בנם השני של מרדכי ואסתר היה כאמור חיים-שמעריל (שמעריל הוא שמריהו ביידיש). הוא היה נשוי לרחל, ילידת 1867, ביתו של רב בשם יעקב מהעיר וורשה. הזוג התגורר בעיירה מאחנובקה שדרומית לברדיצ'ב והיו להם 5 ילדים, אך רק לחלק מהם ידועים השמות היהודיים: איליה יליד 1891, בנימין-הירש יליד 1894, פנחס יליד 1903, משה יליד 1907, ואנטונינה. לא ידוע לנו יותר מדי על הצד הזה, בעיקר בגלל קשר המשפחתי הרחוק שלנו איתו. מרבית הצאצאים של חיים-שמעריל ורחל נשארו ברוסיה, אך חלק קטן עלה ארצה או עבר לארה"ב.

למטה מצורפת תמונת מצבתה של רחל, עליה כתוב שם המשפחה שלנו ביידיש. יש השערה לפיה האדם שהכין את המצבה עשה טעות ובשוגג לא הוסיף את האות ש' אחרי האות ז', שכן בכל שאר המקומות שם המשפחה לא נכתב "ראזינקע", אלא "ראזשינקע".

רחל בת הרב יעקב.