משפחת טיכנר

משפחת טיכנר (ביידיש – טיחנער) היא משפחתו של סבא רבא רבא של סבא איגור (יצחק) טיכנר – אברום-וולף בן ניסן טיכנר.
אברום-וולף נולד בשנת 1838, ולסיפור חייו, לכל הפחות עד לבגרותו קיימות שתי גרסאות, לאו דווקא סותרות אך ממקורות שונים: גרסה אחת היא הסיפור המסופר על אברום-וולף דורי דורות במשפחה, וגרסה אחרת מבוססת על מסמכים ומפקדי אוכלוסין שהצלחתי למצוא ודרכם שאבתי מידע על תולדות חיים של אברום-וולף טיכנר. אספר את שתי הגרסאות בנפרד, אתחיל מהסיפור המשפחתי ואמשיך עם המסמכים שמצאתי:

לפי האגדה המשפחתית, אברום-וולף נולד במשפחה יהודית גדולה בברדיצ'ב – משפחת גורודצקי. כבר מגיל צעיר עבד במפעל בברדיצ'ב, והיה לעובד מצטיין. בגיל 12, הוא זומן ע"י שלטון האימפריה הרוסית להיות קנטוניסט. קנטוניסטים היו היו ילדים כבני 12 שנלקחו על ידי הרשויות ברוסיה במאה ה-19, חונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות וגויסו לצבא הצאר. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון נכללו גם יהודים בין הקנטוניסטים, והרשויות הפעילו כפייה כדי לנצרם. ובכן, הוריו של אברום-וולף לא רצו שייקחו מהם את בנם, וגם מנהל המפעל לא רצה להפסיד עובד מצטיין. הוריו של אברום-וולף עשו עסקה עם מנהל המפעל – המנהל, אדון טיכנר, "יאמץ" את אברום-וולף מבחינה מסמכתית וישלם את מה שצריך לרשויות, וכך אברום-וולף יירשם כבנו, ולא יצטרך לההתגייס ולהיות קנטוניסט. בתמורה, ימשיך אברום-וולף לעבוד במפעל. מאז ועד עצם היום הזה, מכיוון שמנהל המפעל "אימץ" את אברום-וולף, כל צאצאיו של אברום נושאים את שם המשפחה טיכנר.

לפי מה שמצאתי במסמכים, אברום-וולף נולד בברדיצ'ב בשנת 1838, לאביו נתן (ניסן) בן ראובן ולאימו פייגה בת משה, שנתן נישא לה בנישואין שניים. בעת לידת בנם אברהם-וולף, אביו נתן היה בן 65 ואימו פייגה הייתה בת 32. שנתיים מאוחר יותר, נתן בן ה-67 (יליד 1773) נפטר, בשנת 1840. פייגה נותרה לבדה וגידלה את אברום-וולף, הם רשומים במפקד האוכלוסין של שנת 1851 (השלמה של 1850) כשפייגה בת 45 ואברום-וולף בן 13. שם המשפחה גורודצקי לא מוזכר באף מסמך בהקשר של אברום-וולף או אביו, אך כבר ב-1851 אברום-וולף כבר רשום עם שם המשפחה "טיכלר" (שם המשפחה עבר שינויים במשך השנים, בהתחלה היה "טיכלר" או "טיכליר", בהמשך "טכנר" ומתחילת המאה ה-20 ועד היום הוא "טיכנר", או "טיחנער" ביידיש). חשוב לציין שגם אביו של אברום-וולף, נתן בן ראובן, רשום עם שם המשפחה "טיכלר", אך כבר אחרי פטירתו.
אני סבור שיש כנראה התאמה מסוימת בין הסיפורים. סביר להניח שחייהם של אברום-וולף הצעיר והיתום מאביו, ושל אימו פייגה הגלמודה, היו לא פשוטים בברדיצ'ב. יש אפשרות שאכן אברום-וולף נקרא להיות קנטוניסט ובדרכים שונות אימו הצליחה למנוע את גיוסו של בנה וכך שונה שם המשפחה שלו, שבו נרשמו גם (בכוונה או בטעות) האם והאב המנוח. בוודאי שאין לדעת באמת מה אירע, וחשוב לשמר גם את המידע "היבש" והמהימן לכאורה שכתוב ברישומים ובמסמכים, וגם את הסיפורים המשפחתיים.

ובכן, בבגרותו של אברום-וולף, הוא נישא בראשונה לשרה בת יוסף בארדינשטיין בעיירה רייגורודוק, ב-15 בינואר 1864. ברישום הנישואין שלהם, אברום-וולף רשום כסוחר בגילדה ה-2 של העיירה רייגורודוק, כך שסביר להניח שעבר מברדיצ'ב להתגורר שם לתקופה ועסק שם במסחר כלשהו. לא ברור אם היו לשרה ולאברום-וולף ילדים או שלא, במשפחה לא ידוע על קיומם של כאלה. יותר מזה, יתכן ששרה נפטרה בדמי ימיה ויתכן גם שהשניים התגרשו, מפני שכמה שנים מאוחר יותר אברום-וולף נישא בשנית לחיה בת שמעון, ילידת 1847 מהעיירה לישין שסמוכה לז'יטומיר ולא רחוקה מברדיצ'ב.

רישום נישואיהם של אברום-וולף טיכנר (נרשם – טיכליר) ושרה בארדינשטיין, מתוך רישומי רבנות העיירה רייגורודוק.

בברדיצ'ב נולדו לאברום-וולף ולחיה ילדיהם: פנחס יליד 1873, שמחה יליד 1877, לייזור (אליעזר) יליד 1882, ברוכה ילידת 1885 ומאטליה ילידת 1887. המשפחה התגוררה בחלק הראשון של העיר ברדיצ'ב ברחוב ז'יטומירסקי, בית 95, דירה 1. הבית היה בבעלותו של אברום-וולף, והוא עסק בסוף המאה ה-19 במכירת לחם.

לפי מה שזוכר בוריס (ברוך) רוז'נקו, אחד מנכדיה של ברוכה טיכנר, לברוכה היו עוד שתי אחיות – בסיה (בתיה) פורטנוי ושרה טיכנר שנישאה לרב.
למרות זאת, הן לא מצוינות ברשימת האנשים שהתגוררו בביתו של אברום-וולף בשנת 1897 (כלומר, ברישומי מפקד האוכלוסין מאותה שנה של בית משפחת טיכנר בברדיצ'ב). יכול להיות שהן היו מהבכורות במשפחה ובשנת 1897 כבר נישאו וגרו בנפרד מההורים.

מפקד האוכלוסין משנת 1897, בו רשומה משפחת טיכנר מברדיצ'ב.

שמחה טיכנר נישא לצירל בת ראובן ממשפחת ראזשינקע, והזוג התגורר בברדיצ'ב. נולדו להם 3 ילדים: יצחק יליד ינואר 1900, צבי (הערש) יליד 1902 וחיה ילידת 1905, שנקראה על שמה של סבתה, אימו של אביה שמחה.

בשנת 1906 שמחה טיכנר נרשם ברשימת המצביעים לדומה של גוברניית קייב, בהיותו תושב העיר ברדיצ'ב שנכללה באותה גוברנייה. בנוסף, לפי מסמך תשלום מסים משנת 1912, שמחה טיכנר התגורר יחד עם אחיו הגדול פנחס בברדיצ'ב, יתכן גם שבאותו בית שבו התגורר אביהם, בכתובת שציינתי אותה למעלה (לפי המידע שגם לפני מלחמת העולם השנייה פנחס טיכנר התגורר באותו בית). עם חלוף השנים, כאשר שלושת הילדים של שמחה וצירל כבר הקימו משפחות משלהם, בני המשפחה עברו לעיר מוסקבה. תחילה הבן הערש עבר לעיר ז'יטומיר בשנות ה-20 ולאחר מכן למוסקבה, ובשנת 1935 הוא העביר למוסקבה גם את הוריו, אחותו חיה ובנה וולף (נקרא על שם סבא רבא שלו).
בניו של יצחק טיכנר – ירחמיאל יליד 1922 ו-וועלוול (כינוי לשם וולף, הוא נקרא על שם הסבא רבא) יליד 1924, למדו מספר שנים ב"חדר" בברדיצ'ב ובשנת 1928 עברו יצחק, אישתו רבקה והבנים למוסקבה, שם הבנים למדו בשאר השנים בבית ספר רגיל.
הערש נישא בברדיצ'ב לשרה לבית קליימן ונולדו להם שני ילדים: דורה (דבורה) בשנת 1931 בז'יטומיר ורומן (ראובן) בשנת 1940 במוסקבה.
חיה נישאה לדוד וולובניק ונולד להם בן אחד בשם וולף (ולדימיר) בשנת 1927. כשהיה בן שנה, הוריו התגרשו והוא נשאר להתגורר עם אימו חיה.

הערש, שרה והבת הקטנה דורה. 1931-1932.

במוסקבה היה ליצחק דוכן בו הוא תיקן וצחצח נעליים. אחרי מספר שנים בהן הדוכן פעל והצליח, היה אדם גוי שראה את הצלחתו של יצחק ועינו הייתה צרה על ההצלחה של היהודי. הוא נתן למשטרה עדות שווא על עבירה שיצחק מעולם לא ביצע והאשים אותו בעשייתה. יצחק נעצר ונשלח לכלא ע"י השלטונות הסובייטים, שגם הם כידוע היו לא ישרים והפלילו יהודים חפים מפשע. יצחק טיכנר נשלח לכלא שבעיר סאראטוב בשנת 1939. עם כניסתו לכלא, אחיו הצעיר הערש שילם למי שהיה צריך ועשה כך שיצחק ישתחרר מהכלא במהרה. הוא אכן השתחרר, אך כאשר התגלה לשלטונות על הדרך הזאת שבה יצחק שוחרר במרמה, יצחק הוחזר לכלא וגם הערש נשלח אליו בעקבות מעשהו, אך כנראה עונשו היה קצר והוא השתחרר אחרי זמן קצר.
רבקה, אישתו של יצחק, הייתה מבקרת את בעלה בכלא מדי פעם ומביאה לו אוכל. הוא התלונן רבות על כך שמרביצים לו, אך כמובן שרבקה לא יכלה לעשות כלום. בסופו של דבר, ביום מסוים בשנת 1940, רבקה הגיעה כהרגלה לבקר את יצחק, ופשוט הודיעו לה: "יצחק מת". הוא נקבר במקום קבורתם של האסירים על יד בית הכלא.

יצחק ורבקה טיכנר ובניהם הקטנים, ככל הנראה במוסקבה.
ירחמיאל ליד אימו בצד ימין ו-וועלוול ליד אביו מצד שמאל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1941, 3 מבני המשפחה של שמחה וצירל יצאו להילחם – הערש ו-2 אחייניו ירחמיאל ו-וועלוול, בניו של יצחק. במלחמה, הם החליטו לשנות את שמותיהם לשמות רוסים, כדי להיטמע יותר בחברה. הערש הפך לגרגורי, ירחמיאל לדמיטרי ו-וועלוול ל-ולדימיר. שאר בני המשפחה התפנו לעיר דובאן (Duvan) שבמרכז רוסיה כיום. ב-יד ושם מצוינים שמחה, צירל, חיה, בנה ולדימיר וולובניק, שרה אשתו של הערש ושני ילדיהם רומן ודורה, כמפונים יחד בזמן מלחמת העולם השנייה. משום מה נרשם איתם עוד ילד, "בוריס טיכנר", יליד 1930, נכתב כבנם של שמחה וצירל. לאף אחד מבני המשפחה כיום לא מוכר השם הזה ומובן שלא היה יכול להיות לשמחה ולצירל ילד שנולד בשנות ה-50 לחייהם. ההשערה היא שהילד הזה התייתם מהוריו או איבד אותם בזמן המלחמה, ושמחה וצירל לקחו אותו אליהם ודאגו לו לתקופה מסוימת.

משפחת טיכנר במהלך מלחמת העולם השנייה.
מימין לשמאל: שמחה, חיה טיכנר-וולובניק, שרה (קליימן) טיכנר, חייל-חבר של ולדימיר טיכנר, ולדימיר טיכנר, ולדימיר וולובניק.

לאחר סיום המלחמה כל המשפחה חזרה בשלום למוסקבה. לדמיטרי (ירחמיאל) טיכנר נולדו שני בנים – הבכור יליד 1948, הוא סבי איגור, או בשמו היהודי יצחק, שנקרא על שם סבו המנוח. השני היה מיכאל יליד 1955. לשני הבנים לא היו סבים משני הצדדים, ועד לפטירתו של הערש טיכנר בשנת 1972 הוא היה כדמות סב בשבילם. מעבר לכך, המסורת המשפחתית מספרת שהערש הקפיד מאוד על הכשרות והמסורת היהודית גם בתקופת השלטון הסובייטי. הוא שאירגן לסבי ולאחיו את בריתות המילה בבית כנסת במוסקבה ואף ערך בר מצווה לסבי בהיותו בן 13.
בשנת 1949 אחרי ששמחה חלה במשך הרבה זמן מסרטן הגרון הוא נפטר. 5 שנים אחריו נפטרה אישתו צירל, ב-10 בינואר 1954, שבוע לפני חתונת נכדתה היחידה דורה עם יורי פקלר. על שמה נקראו שתיים מנינותיה – ביתו של ולדימיר (וועלוול) טיכנר (שמה ברוסית הוא אירה) ונכדתו הבכורה של הערש (שמה ברוסית הוא אינה), היא ביתה של דורה.

משפחת טיכנר אחרי מלחמת העולם השנייה.
מימין: שרה, הערש, דורה ורומן, דמיטרי ורעייתו פרימה שליטנר.

פנחס טיכנר נולד בשנת 1873 ונישא לאיטה (יהודית ביידיש) ונולדו להם 4 ילדים: יונה, מיכאל, גניה וחנה-לאה. הם התגוררו בבית שבו התגורר אברום-וולף טיכנר, אביו של פנחס, בשנת 1897, בכתובת שצוינה למעלה (בתקופת שלטון ברית המועצות שם הרחוב הוחלף מרחוב ז'יטומירסקי לרחוב לנין).
בשנת 1941 פנחס נספה יחד עם אישתו, בנו יונה, כלתו רבקה ושני נכדיו מיכאל ואברהם בשואה. שאר ילדיו חיו במוסקבה ונפטרו שם. מסופר במשפחה שאחרי המלחמה, הבן של פנחס, מיכאל טיכנר, עזר מאוד לרבקה טיכנר, אישתו של יצחק טיכנר שנפטר בטרם עת בשנת 1940. ניכר שגם לפני מותו של יצחק ופרוץ המלחמה הם היו בקשר טוב. בתמונה הימנית מלמטה מצולם מיכאל, ואת התמונה הזאת הוא שלח ליצחק ואישתו עם הקדשה מאחור: "למזכרת טובה ליקרים יסאק וריווה מהאח מישה". מהצד של פנחס טיכנר לא נשארו צאצאים שנושאים את שם המשפחה הזה, אך ישנם הרבה צאצאים אחרים שמתגוררים כיום ברוסיה ובישראל.

מיכאל 'מישה' טיכנר. ככל הנראה שנות ה-30 של המאה ה-20.

ביתם הקטנה של אפרים וברוכה – מכלה רוז'נקו, יחד עם שני אחייניה הבכורים, בניו של מרדכי רוז'נקו: בוריס (ברוך) הבכור משמאל ונאום (ניסן) הקטן מימין. התמונה צולמה בזמן מלחמת העולם השנייה, כנראה בשנת 1943.