משפחת פסין היא משפחתו של סבא רבא של סבא בוריס – אהרון פסין. מקורו של שם המשפחה הזה, ככל שהצלחתי להבין, מגיע מהשם פסיה (פעסיל) – הטייה לשם בתיה ביידיש.
תולדות המשפחה נותרו לוטים בערפל עבורנו, והאירוע ההיסטורי הראשון שידוע לנו במשפחה הוא נישואי אהרון פסין עם חיה. בשנת 1896 נולד בנם הרש (גרש) פסין, שבמהלך לידתו נפטרה אימו הצעירה ואביו נשאר אלמן. כעבור מספר שנים נישא אהרון בשנית. לפי סיפוריה של אלה, אחת מנכדותיו של הרש, נולדו לאהרון פסין מאשתו השנייה שתי בנות – שגדלו והיו יפות מאוד, ונספו שתיהן בבאבי יאר בשנת 1941.
הצלחתי למצוא שלפני המלחמה התגוררו בקייב (ברחוב קירוב 85) אישה בשם בלה פסין, ילידת 1873, ולה שתי בנות – עטל ילידת 1907 ורבקה ילידת 1910, ושלושתן נספו בבאבי יאר. אני משער שאלה אישתו השנייה של אהרון ושתי בנותיהם, עליהן אלה סיפרה לי. כמובן שאי אפשר לדעת אם אכן מדובר בהן, יש אפשרות שמי שהייתה למעשה אשתו השנייה של אהרון נפטרה עוד לפני השואה, וכן ששתי הבנות שהיו – נישאו עוד טרם השואה ושמות המשפחה שלהן הוחלפו, וכך למעשה אין לי כל דרך למצוא איזכור שלהן ברשימות הנספים בבאבי יאר, ובוודאי שיש לקחת בשיקול גם את זה שלא כל הנספים בבאבי יאר נרשמו. בכל זאת, יש סבירות רבה שבלה, עטל ורבקה, היו דווקא הן רעייתו השנייה ובנותיו הקטנות של הערש. שלוש הנשים הללו, בלה, עטל ורבקה נספו ב-29 בספטמבר 1941 בבאבי יאר, יחד עם תינוק כבן שנה (יליד 1940), כנראה תינוק של עטל או של רבקה.
הערש בן אהרון פסין נישא בשנת 1919, לשרה בת יהושע (אובסיי) ביילין, ילידת 1896. במשפחתנו נשמרו סיפורים שעברו מדור לדור, סיפורים על הערש ושרה, על אהבתם ועל מריבותיהם. אחד מהסיפורים המשפחתיים משקף את חוש ההומור שהיה להם גם כשהתווכחו ביניהם. למשל, לא פעם כשהשניים רבו, שרה הייתה עוקצת את הערש ואומרת לו – "תראה מה זה, כשנולדת, אמא שלך רק ראתה אותך וישר נפטרה…" ואז שניהם היו צוחקים.
לזוג נולדו שני ילדים בקייב: אריה-לייב (לב) בשנת 1923 וחיה-גולדה (קלרה) בשנת 1927.
אלה פלדמן סיפרה בעבר שבחתונתם של הערש ושרה, לא ברור בדיוק למה, שרה אמרה להערש – "אהרל'ה דער משיגינע", ובתרגום לעברית מיידיש – אהרון המשוגע. כנראה שזה קשור בדרך מסוימת לאהרון פסין, אביו של הערש, אך אין לי כל סברה מה הייתה יכולה להיות המשמעות של האמירה הזאת. סבי אומר שהמילים האלה נאמרו משרה להערש בעוד אחד מהויכוחים שלהם כבדיחה על הערש (בהקשר מסוים ככל הנראה), ולא בחתונה שלהם.
עד למותו של הערש בשנת 1971, הוא היה עובד. בנוסף, מסופר במשפחה שהערש היה אדם מאמין מאוד ושמר מצוות ככל שהתאפשר לו בברית המועצות שנאסרה בה כל פעילות דתית. כל חייו הוא חבש כובע קסקט במקום כיפה, ככיסוי ראש, כדי שלא יוודע שהוא דתי. בימי שבת בגלל שלא הייתה לו ברירה הוא היה הולך לעבודה, אך למרות זאת הוא היה עושה את כל מה שהוא היה יכול כדי לשמור את השבת ואת כל הדרך הארוכה לעבודה הוא היה עושה ברגל.
אריה-לייב וחיה-גולדה פסין. קייב, 1930.
משפחת פסין מספר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
כשהיה נכדו הראשון – בוריס (ברל) פלדמן (סבי) בן 5, הערש לקח אותו לבית הכנסת ברודסקי בקייב בו התפלל מדי שבת. לפי סיפוריו של סבי כמות האנשים שם הייתה קטנה מאוד ורוב האנשים היו כבר בני הגיל השלישי. סבי בוריס מספר שבימי חול הערש היה בכל יום מתעטף בטלית ומניח תפילין ומתפלל, ובימי שבת היה מתפלל בבוקר ואחר כך כאמור יוצא לעבודה בלית ברירה.
בעת קבורתו של הערש בבית הקברות ברקובצי שבקייב בשנת 1971, נטמנו יחד איתו דפים נפרדים מתוך סידור תפילה שהתפלל בו בעבר והתפרק. סידור התפילה הקבוע שלו, שהודפס בוורשה בשנת 1929, נתרם לבית הכנסת בקייב אחרי פטירתו של הערש.
קלרה ביתם הקטנה של הערש ושרה התחתנה עם גרגורי (הירש) פלדמן ולשניים נולדו שני ילדים – בוריס (ברל) בשנת 1948 ואלה בשנת 1957.
קלרה חלתה בסוכרת ונפטרה מכך בגיל 60. היא ובעלה קבורים בבית הקברות ברקובצי שבקייב.
קלרה (חיה-גולדה) ובעלה גרגורי (הירש) פלדמן.
בוריס (ברל) פלדמן בצעירותו.
לב פסין היה לוחם במלחמת העולם השנייה ובמהלכה נאלץ לקטוע את האגודל שלו. אימו שרה נדרה נדר, שאם הוא יחזור בשלום מהמלחמה, היא תצום ביום כיפור בכל שנה. לב חזר חי ואימו שרה קיימה את הנדר – שרה הייתה צמה בכל שנה מאז עד למותה בשנת 1985. בשנת 1990 לב עלה עם משפחתו לישראל והתגורר בחיפה עד למותו בשנת 2010. הוא ואשתו אסיה קבורים בבית הקברות תל רגב. כיום גרים בישראל בנו ולאדיסלב וביתו סופיה.
משפחת פסין ומשפחת פלדמן. קייב, סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
לב פסין עונד את העיטורים שקיבל לאחר שירותו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה.