משפחת דובינסקי

משפחת דובינסקי היא משפחתו של סבא רבא של סבא בוריס – הרשל דובינסקי, יליד 1868. לא ברור היכן בדיוק הוא נולד, אך לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-19 הוא נשא לאישה את ריבה (רבקה) זלדין, ילידת 1872 והם התגוררו בעיר מאזיר (שנמצאת בדרום בלארוס כיום). שמות הוריה של רבקה לא ידועים לנו לצערי, אך ידוע במשפחה שלפני נישואיה נשאה את שם המשפחה זלדין. ככל הנראה, היא הייתה ביתו של אחד מבני משפחת זלדין מהכפר הקטנטן רדקה שנמצא כ-9 קילומטרים ממאזיר. הכפר נוסד על ידי יהודים בשנות ה-40 של המאה ה-19, ובשנת 1850 התגוררו בו 8 משפחות יהודיות שעסקו בחקלאות – כאשר 4 מתוך המשפחות הן משפחות זלדין. האב המשותף למשפחות הללו הוא יהודה בן חיים זלדין, יליד 1764 שנפטר בשנת 1847, ובניו חיו בכפר רדקה אך חלקם בבתים נפרדים ונחשבו כמשפחות נפרדות: אברהם יליד 1790, אורי יליד 1795, זליג יליד 1802, ברקו יליד 1805 ומשה יליד 1810. בכפר כבר ב-1850 התגוררו גם רבים מנכדיו וניניו של יהודה. ברבות השנים הצאצאים נשארו בחלקם בכפר רדקה, חלקם עברו לקאלינקוביצ'י ובהמשך חלקם למאזיר. הקשר המסוים של רבקה לאחד מצאצאי המשפחה לא ידוע, אך כאמור אין כמעט מקום לספק, רבקה היא בת למשפחת החקלאים זלדין מהכפר רדקה, ששורשיה של המשפחה טרם הקמת הכפר הם בעיר בוברויסק (על פי מפקדי אוכלוסין של ראשית המאה ה-19).

שליימה בן הרשל דובינסקי (התמונה משופרת).

בחזרה לזוג הרשל ורבקה דובינסקי, שהתגוררו במאזיר בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. לזוג נולדו 9 ילדים: בריינדל (ברכה) ילידת 1889, אלי יליד 1891, גולדה ילידת 1893, שליימה יליד 1895, פייגה ילידת 1897, יצחק יליד 1900, שייל (שאול) יליד 1902, אייזיק יליד 1905 ודוד יליד 1909. בשנת 1907, נולדה להרשל ורבקה ילדה נוספת, אך היא מתה כתינוקת ולא ידוע לנו היום מה היה שמה.

מסופר במשפחה שלהרשל ורבקה היה בית גדול במאזיר, אך לא היו מספיק מיטות לכולם. מי שהיה תופס ראשון את המיטה, הוא שהיה ישן עליה. האחרים ישנו על התנור, על הארגזים או על ספסלי הישיבה שבבית. המשפחה התגוררה ברחוב פושקין במאזיר, לפי סיפוריה של אסיה דובינסקי (נכדתם של הרשל ורבקה) – על יד בית משפחת גופשטיין ברחוב פושקין 19, בו התרחש ב-31 באוגוסט "מעשה מצדה" של כ-40 מיהודי העיר, ששרפו את עצמם בעודם בחיים בבית גופשטיין, 9 ימים אחרי שכבשו הנאצים את העיר.

אב המשפחה, הרשל דובינסקי, עבד לאורך רוב שנות חייו כחייט במפעל לבגדים בקייב, אצל בני משפחתו, והיה מומחה בתפירת מעילי זנבות. לפי הסיפורים, הוא היה אדם מאוד מסודר, תמיד לבש חליפה ובגדים יפים, ותמיד הייתה לו בכיס של החליפה כוסית קטנה, למקרה שיהיה משהו משמח שצריך להרים לכבודו כוסית לחיים. לאחר סגירת המאפייה של רבקה, גם שייל ושליימה עבדו כחייטים יחד עם אביהם באותו מפעל בקייב. שליימה, לפי סיפוריה של ביתו אסיה, תפר מעילים, ז'קטים ומכנסיים מחויטים, שנחשבו לפשוטים יותר לתפירה מאשר מעילי הזנבות שהרשל היה תופר.

בבעלותה של אם המשפחה – רבקה, הייתה מאפייה שבה עבדו בנות המשפחה. כמו עוד הרבה נשים בתקופה ההיא, רבקה לא ידע לקרוא ולכתוב, ולמרות זאת, מסופר שהיא הייתה חכמה להפליא! כל המתכונים היו זכורים אצלה בעל פה, וכל ענייני החשבונות עם קניית המצרכים, את הכל היא חישבה בראשה וזכרה בעל פה. ולא רק שהיא הייתה חכמה, המאפייה שלה הייתה מצליחה מאוד בעיר מאזיר. במאפייתה עבדו שלוש בנותיה – גולדה, בריינדל ופייגה. פייגה בעתיד הפכה בעצמה לקונדיטורית. חוץ משלושתן, עבדה במאפייה יהודית, אשתו של אלי דובינסקי בנה של רבקה, ובהמשך גם הנערות לאה רוגינסקי מהעיירה קאפליצ'י שסמוכה למאזיר, מרים-אסתר קוגן ושרה זאגאלסקי.

כך יצא, בצורה משעשעת או בכלל מטבע הדברים – שכל אחת משלוש הבנות האלה התחתנה עם אחד הבנים של רבקה: לאה התחתנה עם שליימה, מרים-אסתר התחתנה עם יצחק ושרה התחתנה עם שייל (שאול). בשנת 1917, כשאירעה המהפכה הרוסית, נאסרה האפשרות שאנשים יחזיקו בבעלותם עסק פרטי, ולכן המאפייה נסגרה (כך הבנתי מהסיפורים המשפחתיים, יכול להיות שנסגרה עם קום ברית המועצות בסוף שנת 1922 או בזמן מעט אחר) ובהמשך מבנה החנות נשרף כליל.

מימין: לאה רוגינסקי עומדת משמאל, לידה עומדת אחותה ברוניה מימין ומשמאל יושבת אחותה פניה, מימין יושבת נערה לא ידועה (פניה מוקפות בעיגול), התמונה משנת 1916 בערך.
משמאל: פייגה (דובינסקי) פלדמן, בהלוויתו של אביה בשנת 1938, פניה מוקפות בעיגול צהוב.
השערה מסוימת שלי (על פי הדמיון הרב שקיים בעיני) היא שהנערה שלא ידועה בתמונה הימנית היא פייגה בצעירותה, שהכירה את לאה רוגינסקי במאפייה של רבקה דובינסקי.

בריינדל הייתה ביתם הבכורה של הרשל ורבקה, ובגלל זה כששאר אחיה נולדו, היא כבר הייתה לנשואה ליונטל ז'לזניאק וגם להם כבר היו ילדים והיא עברה לגור איתם בארה״ב. בשנת 1914 בריינדל הגיעה לביקור בבלארוס אצל משפחתה, ובדיוק לפני חזרתה לארה״ב פרצה מלחמת העולם הראשונה, דבר שמנע ממנה לחזור לשם. בהמשך היא התגרשה וילדיה – יצחק, נאום ומוטל נשארו בברית המועצות. אף על פי כן, סבי בוריס מספר שבריינדל לא הגיעה לביקור במאזיר ונתקעה בגלל מלחמת העולם הראשונה, אלא התגרשה עוד בארה"ב מבעלה יונטל ז'לזניאק, לא אהבה את ארה"ב ובחרה לשוב עם ילדיה למאזיר עיר הולדתה. בכל אופן השנים עברו, בריינדל נשארה לגור במאזיר אחרי חזרתה מארה"ב, נישאה בנישואין שניים לבנימין וייסבלט ונפטרה בשנת 1973.
עם זאת, היו שנים בהן בריינדל הייתה גרה בקייב, שם היא שמרה על קשר עם בני המשפחה שלה. בקייב הייתה גרה כל משפחתו של הרשל, אך לא ידוע לנו מה הקשר המשפחתי עם האנשים האלה. לפי זיכרונותיו של גרגורי ז'לזניאק, הנכד של בריינדל, בקייב היו גרות שתי בנות דודות של בריינדל – זלדה צפסמן וחיה כצמן. שני שמות המשפחה האלה הם שמות הנישואין שלהן כנראה, כלומר קיים סיכוי ששם נעוריהן היה דובינסקי. מצאצאי הכצמנים הייתה משפחת בורסאק, לפי דבריו של גרגורי ז'לזניאק. עובדה מעניינת, יתכן שמשמעותית ויתכן שלא, שכלתו של שייל דובינסקי, הייתה בת למשפחת כצמן. יכול להיות שזה צירוף מקרים, ויכול להיות שהיה קשר משפחתי מיוחד עם הכצמנים שלא ידוע לנו במדויק.

 אלי, בנם השני של הרשל ורבקה היה נשוי ליהודית ולהם היה בן בשם סמיון, יליד 1917. סמיון היה שחקן שחמט ורואה חשבון. הוא התגייס להילחם במלחמת העולם השנייה כחודש לאחר שפרצה בברית המועצות (ב-23 ביולי 1941) ושירת כרובאי בחיל הרגלים באוגדה 75 של הצבא האדום. באוגוסט-ספטמבר 1941 הוא הוגדר כנעדר וככל הנראה נהרג, בן 24 במותו. לסמיון הייתה אחות מאם ששמה היה סוניה בת אריה ליובאטש, ועל כן סביר להניח שאלי נפטר בגיל מוקדם ויהודית נישאה שוב פעם. סברה זו כנראה נכונה, מכך שאם אכן זה מה שקרה, אז זה ההסבר למה כמעט אף אחד במשפחה היום לא זוכר את אלי, ומדוע הוא לא נכח בהלוויתו של אביו.

בשנת 1938 נפטר אב המשפחה, הרשל דובינסקי. כפי שניתן לראות בתמונה של הלוויתו, כמעט כל ילדיו וגם חלק גדול מנכדיו השתתפו בהלוויה, ביניהם גם סבא רבא גרגורי (הירש), אחיו הגדול בוריס (ברל) ואחותו הקטנה הניה (גניה) פלדמן. שני הילדים היחידים של הרשל שלא השתתפו בהלווייתו היו אלי וגולדה. הסיבה להעדרותה של גולדה היא שלקראת סוף שנות ה-30 פייגה דובינסקי ובעלה נחום פלדמן התגרשו, וזמן מה לאחר מכן, גולדה, שגם הייתה גרושה מבעלה ברוך קריין ממנו נולדו ילדיה נאום, אלי ויצחק – לקחה לה את נחום פלדמן לבן זוג. היא הבטיחה לו חיים מאושרים בזוגיות, והוא האמין לה, ויחד הם עברו לקייב. כל ההבטחות על החיים המושלמים הופרו ובמהרה אחרי שהגיעו לקייב, גולדה זרקה את נחום ועברה למוסקבה. בגלל זה המשפחה החליטה להחרים אותה. חוץ מזה, בתמונה ניתן לראות את רוב בני המשפחה עצובים, אבל רק בריינדל בכתה יותר מכל אחד אחר. לפי הסיפורים, בריינדל הייתה קרובה מאוד לאימה רבקה ובעבר גם הייתה בדיחה שרצה בין בני המשפחה על כך שבריינדל בוכה ברגע צילום התמונה לא בגלל אובדן אביה, אלא בגלל שלא קיבלה ירושה.

בשנת 1939 נפטרה אם המשפחה רבקה. סופר לי רבות על כך שהייתה תמונה גם מהלוויה של רבקה, אך כל מי ששאלתי במשפחה השיב שאין לו את התמונה הזו היום. גם אחרי מות ההורים המשפחה נשארה בכל זאת מאוחדת ובני המשפחה שמרו על קשר, גם עם סבא רבא שלי שהיה גר בקייב. סבי בוריס זוכר אפילו שכשהיה בן 6 הוא פגש את בריינדל ואת שייל ואישתו סוניה.

משפחת דובינסקי בהלוויתו של אב המשפחה הרשל. מאזיר, 1938.

יום חתונתם של שליימה דובינסקי ולאה רוגינסקי, 1917.

על תולדותיו של שליימה דובינסקי, בנם הרביעי של הרשל ורבקה שמעתי בהרחבה מנכדתו לריסה וקראתי מדבריה של ביתו אסיה (אסתר) גרישנקו.
שליימה כאמור נולד בשנת 1895, ובשנת 1915 נסע לקייב לעבוד כחייט בקייב, כשבעלה של דודתו, אחותו של אביו הרשל, סידר לו את העבודה שם. כשנה מאוחר יותר, בשנת 1916, לאה רוגינסקי בת ה-15 החלה לעבוד במאפייה של רבקה דובינסקי במאזיר יחד עם בנותיה וכלתה של רבקה שכבר עבדו בה. אמנם בני משפחת דובינסקי הסתדרו עם העבודה במאפייה ולא נזקקו לעובדים נוספים, כל שכן לא העסיקו מישהו שאינו מהמשפחה – אך אחרי שכנועים רבים של אביה של לאה, נחום רוגינסקי שעבד כנפח בכפר קאפליצ'י, לאה הנערה התקבלה לעבודה במאפייה ואפתה בעיקר לחמניות ועוגות. כשנה אחרי שהחלה לעבוד במאפייה והכירה את שליימה דובינסקי, השניים נישאו.

מימין: מוסיה, אסתר ואיזיה דובינסקי, 1937.

בנם הראשון של שליימה ולאה היה בוריס יליד 1919, שהיה ילד חכם וכשרוני. הוא שלט באופן שוטף לא רק ביידיש וברוסית, אלא גם בבלארוסית, גרמנית ובהמשך למד בעצמו גם ספרדית. כתב שירה ביידיש וברוסית, חיבר מחזות בהשראת המשוררים האהובים עליו פושקין ומאיאקובסקי. בוריס נהרג במלחמת העולם השנייה בשנת 1941. אחרי בוריס נולדו אסתר (ברוסית נקראה אסיה) בשנת 1922, סרול (ברוסית נקרא איסק, כונה איזיה) בשנת 1923, ומוסיה (מריה) בשנת 1927.

אסיה סיפרה בעבר ששליימה ולאה התגוררו זמן רב בביתם של הוריה של לאה, בריינה ונחום רוגינסקי. גם את סדר פסח היו עושים אצל אם משפחת רוגינסקי (האב נחום נפטר ככל הנראה די מוקדם) שכל חייה הייתה אישה מאמינה ושומרת מצוות. עבור אסיה, הסעודה שבסדר פסח הייתה הטעימה ביותר במהלך השנה, כשכל המשפחה הייתה מתאספת אצל בריינה. בסעודה היו צימעס, שעועית מבושלת [עובדה מסקרנת, ככל הנראה היו אוכלי קטניות], מונעלאך (פרג בדבש), גפילטע פיש ומעדנים אחרים שהיה אפשר לטעום רק לעיתים רחוקות. כל קרובי המשפחה היו מתאספים לסדר פסח, ושליימה היה קורא את ההגדה בעברית, מה שהיה למקור גאווה במשפחה.

כשהנאצים החלו לתקוף ולכבוש את ברית המועצות ביוני 1941, בני משפחת דובינסקי הבינו שהחיים תחת הגרמנים יהיו מסוכנים עד מוות ויצאו במהרה לדרך להתפנות. לייקה ובנותיה אסיה ומוסיה עזבו את העיר ב-6 ביולי 1941, ובאותו יום שליימה ובוריס גויסו למלחמה. גם הבן איזיה נלחם במלחמת העולם השנייה.
לאחר המלחמה המשפחה חזרה למאזיר, למעט הבן בוריס שנהרג. למוסיה נולדה בת בשם לריסה בשנת 1945, ובהמשך בן בשם גנאדי גינזבורג בשנת 1948 ובן בשם בוריס גינזבורג בשנת 1951. אסיה נישאה לסמיון גרישנקו ונולד להם בן בשם יבגני בשנת 1947 ולאיזיה דובינסקי נולדה בת בשם גליה.

שליימה יחד עם משפחת רוגינסקי. שנת 1930 לערך.
מימין יושב שליימה, מעליו עומדת רעייתו לאה ועל ברכיו יושבת הבן הקטנה מוסיה. הילדים בוריס ואסתר עומדים בראש התמונה ליד דודתם ברוניה, ואיזיה (סרול) דובינסקי יושב למטה מימין.

פייגה דובינסקי הייתה ביתם החמישית של הרשל ורבקה, והיא נולדה במאזיר בשנת 1897. כאמור קודם היא עבדה בצעירותה במאפייה של אימה רבקה יחד עם אחיותיה וגיסותיה, ובהמשך הפכה להיות קונדיטורית. היא נישאה בשנת 1919 בערך לנאום (נחום) פלדמן יליד 1897, מהעיירה אוברוץ' שבצפון אוקראינה היום, והם התגוררו במאזיר, שם נולדו להם ארבעת ילדיהם: איליה (אלק) בשנת 1920, בוריס (ברל) בשנת 1923, גרגורי (הירש) בשנת 1925 וגניה בשנת 1930. במהלך שנות ה-30 פייגה ונאום התגרשו, ונאום עבר להתגורר בקייב.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פייגה התפנתה יחד עם ביתה גניה לעיירה שלקובסקיה שבצ'צ'ניה כיום (בדרום רוסיה, קרוב לגבול עם גאורגיה). אחרי המלחמה הן חזרו למאזיר, ופייגה, שנקראה על פי רוב במשפחה "פאניה", חיה שם עד למותה בשנת 1973. גניה התחתנה עם יפים (פרוים) שניטמן ונולדו להם שני ילדים: רומן (ראובן) בשנת 1955 ואידה (יהודית) בשנת 1959. כיום רומן ואידה גרים בארץ. על סיפורם של הבנים איליה, בוריס וגרגורי ניתן לקרוא בהרחבה בפוסט "משפחת פלדמן".

גניה (פלדמן) שניטמן, ביתה של פייגה דובינסקי.

פייגה דובינסקי והעוזרת שלה, בבית הנופש נארוץ' שבצפון מערב בלארוס כיום, 1966.

יצחק דובינסקי בנם השישי של הרשל ורבקה, יליד 1900, נישא למרים-אסתר בת יונה קוגן. היו להם 7 ילדים לפי מה שידוע במשפחה, אך רק 3 נשארו בחיים וגדלו. הילדים שידועים לנו הם: אנה ילידת 1924, קלרה ילידת 1937 לאוניד יליד 1944, רוזה, גלינה, ולדימיר ויונה. רק אנה, קלרה ולאוניד גדלו, ובהמשך הקימו משפחות משלהם.

בשנת 1946 קרה אסון במשפחה ליצחק דובינסקי. יצחק היה לוחם במלחמת העולם השנייה, וחזר ממנה בשלום. זמן מה לאחר חזרתו, הוא קיבל מכתב על כך שהוא מוזמן לקבל ״עיטור לנין״ בעיר מוסקבה. יצחק התלבש יפה ויצא לנסיעתו למוסקבה, ובדרך, מעל נהר שליד מאזיר, קרתה תקלה בגשר שגרמה לטביעתם של כל האנשים שנסעו בכביש שעל הגשר באותו זמן. חיפושים רבים נערכו אחר מציאת כל הגופות, אך עברו מספר ימים וגופתו של יצחק לא נמצאה. בלילה אחד, לפי מה שסיפרה לי לריסה דובינסקי, יצחק התגלה לשליימה בחלום. זה מה שיצחק אמר לשליימה בחלום:

״למה אתם כל הזמן מחפשים אותי בנהר? אני נמצא על יד הנהר מאחורי השיחים״. כששליימה התעורר בבוקר הוא סיפר על חלומו לאישתו לאה, לאחיו ולאחיותיו, ונסע שוב לחפש את יצחק יחד עם אייזיק ושייל. וזה אכן מה שקרה, גופתו של יצחק נמצאה במקום אותו תיאר לשליימה בחלום.

יצחק דובינסקי, נובמבר 1945, גרמניה.

כמו בריינדל שנפטרה בשנת 1973, גם שליימה, שייל, אייזק ופייגה נפטרו בשנות השבעים. שליימה נפטר בשנת 1971, שייל נפטר בשנת 1975, אייזיק נפטר בשנת 1974 ופייגה נפטרה בשנת 1973. עשור לפני כן, בתחילת שנות השישים, נבנה בית ספר במאזיר על בית הקברות הישן שבו היו קבורים רבקה והרשל. הניה דובינסקי, אז כבר הניה אייזנברג, ביתו של שייל העבירה את עצמותיהם של הרשל ורבקה לקברו של יצחק שטבע בשנת 1946. כל שאר האחים, חוץ מדוד שנהרג במלחמה ומהאחות שנפטרה בגיל ינקות, היו עדיין בחיים בעת העברת עצמותיהם של הרשל ורבקה. להורים אין מצבה חדשה.

קברם של יצחק דובינסקי, אישתו מריה (מרים-אסתר) והוריו הרשל ורבקה.

שייל (שאול) דובינסקי היה נשוי לשרה (סוניה) זאגאלסקי, שכאמור היא הייתה עובדת של רבקה במאפייה. לשייל ולסוניה היו שלושה ילדים: הראשונה הניה, הייתה נשואה לכדורגלן חיים-משה (מיכאל) אייזנברג. בביתם היו מכינים את המצות בכל שנה לפסח, והם היו מחלקים אותן לכל תושבי העיר היהודים, וגם למשפחתי בקייב. הניה עבדה בפרקליטות, וזה מה שהציל אותה כשהלשינו על כך שהיא ובעלה עשו ברית מילה לבנם הרשל (גרגורי).
בנם השני של שייל וסוניה היה איליה, הוא היה איש צבא. הנכד שלו הוא שחקן כדורעף מפורסם בישראל – זיו גוטמן.
בנם השלישי הוא מוטיה דובינסקי. הוא גם היה איש צבא והוא ניגן על אוקורדיון. משפחתו גרה בארצות הברית.

משפחתו של שייל דובינסקי בתחילת שנות ה-50. בתמונה עומד מימין מוטיה, לידו עומדת הניה, ולידה איליה.
משמאל יושב שייל, מימין יושבת סוניה ובמרכז אימה של סוניה והנין גרישה (הרשל) דובינסקי.

משפחת דובינסקי, משפחת זאגאלסקי וקרוביהם.

אייזיק דובינסקי היה לוחם במלחמת העולם השנייה, בה הוא גם עוטר. הוא היה נשוי לחנה גלפאנד. לאייזיק וחנה הייתה בת אחת בשם רוזה, ילידת 1933. בן זוגה היה ולנטין קאפליוחין, ובנם היה דמיטרי דובינסקי, יליד 1962. רוזה עלתה עם אימה חנה לישראל בשנת 1990, כאן הן גם נפטרו. בנה של רוזה, דמיטרי, נשאר במאזיר. הוא היה אלכוהוליסט, ובאחד הימים בסביבות 2005, בן דודו השני, לאוניד אייזנברג (נכדו של שייל), שעבד כנהג במאזיר, ראה אותו שוכב באמצע הכביש במאזיר ללא רוח חיים. לדמיטרי יש בת בשם אנה שגרה במאזיר.

אייזיק דובינסקי בשנת 1944.

אייזיק וחנה דובינסקי יחד עם אירה לויטן, נכדת אחיו של אייזיק – יצחק, בקיץ 1960.

דוד דובינסקי היה האח הקטן ביותר. הוא נולד בשנת 1909 ועבר לגור בעיר פינסק שבפולין, שם עבד ככבאי. לפני מלחמת העולם השנייה הוא כבר היה נשוי לביילה בת אברהם טוקר, אך לא היו להם ילדים. דוד דובינסקי היה בדרגת טוראי במלחמת העולם השנייה ונהרג בכפר צמינו שסמוך לסנט פטרסבורג בתחילת 1943, אשתו ביילה נספתה בגטו פינסק. כמו דוד, נהרגו גם שישה מאחייניו (נכדיהם של הרשל ורבקה) במהלך מלחמת העולם השנייה:

בנה של גולדה – איליה (אלי) קריין.

בנה של בריינדל – יצחק ז׳לזניאק, יליד 1910, היה נשוי וגר במולדביה.

בנו של אלי – סמיון, יליד 1917.

בנו של שליימה – בוריס (ברל) דובינסקי יליד 1919.

בניה של פייגה – איליה (אלק) פלדמן יליד 1920 ובוריס (ברל) פלדמן יליד 1923.

בוריס (ברל) פלדמן. מאזיר, 10 בדצמבר 1939.

איליה (אלק) פלדמן. מוסקבה, יוני 1938.